<h1>ספר המצות לרמב"ם — עשין צ"ד</h1>
<h2>דף ד.</h2>
והמצוה הצ"ד היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו במלת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וזולת זה והוא אמרו יתע' (תצא כ"ג) מוצא שפתיך תשמור. ואע"פ שכבר חלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין (ר"ה ו'.) אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שיבטא האדם מחיוב על עצמו באי זה דבר שיהיה מן הדברים. והעובר עליו עבר מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה (קנ"ז). ולשון ספרי מוצא שפתיך מצות עשה. ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא שפתיך לבדו ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שצוה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הציווי במצוה זו והוא אמרו (ר"פ מטות) ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים משבועות ונדרים. ובסוף מנחות (ק"ב:—ק"ט.) ומסכת קנים (ספ"ג) גם כן. כלומר ששם התבאר הדקדוק להזהיר האדם לעשות הדבר שחייב נפשו ואיך יפטור עצמו כשיפול לו ספק במה שאמר.
